מאת: סופי שניר
אני מכירה את סדאקה רעות מזה 6 שנים, אני מכירה את מגוון שיטות הפעילות והייתי בכמה סמינרים כמשתתפת, גם סמינרים דו-לאומיים וגם סמינרים חד-לאומיים. לסמינר הזה הגעתי עם המון חששות, רובם מכיוון שזו הפעם הראשונה שאני נמצאת בסמינר כמנחה ולא כמשתתפת או כמלווה. התרגשתי, חששתי ובעיקר חיכיתי לראות אם ציפיותיי יתממשו או לא.
ציפיתי שלא ירצו לדבר על הדת, ציפיתי שיפחדו להעביר ביקורת על החברה, ציפיתי שיצודדו בנהלים חברתיים בפה מלא. ציפיתי להרגיע רוחות בין דתות שונות. ציפיתי להמון דברים. התרגשתי כי לבני נוער יש אנרגיה לא נגמרת ובזמנים כאלו, אנרגיה זה מה שצריך. וחששתי, בעיקר כי ידוע לי שיש קבוצה יהודית איתנו שאין אנו יודעים מה יהיו היחסים איתה.
ובכן, בסופו של דבר פגשתי בני נוער אנרגטיים ברמה מתישה, שרק גורמת לנו לקנא בהם – ואיני מדברת ממרומי גילי. כל חששותיי התבדו. הנוער דיבר לעניין, הם לא חששו להתעמת גם עם דברים שלא הסכימו אליהם, וגם עם דברים שרגישים מאוד בחברה עלו, הקבוצה הייתה רגישה להפליא לרגשות האחר. ברור שבגיל הזה יש המון שאלות שלא ניתן לענות עליהם, אם בכלל, אבל בני הנוער עמדו נועזים בעיקר מול עצמם! הרגשתי גאווה!
ולגבי החששות שהיו מהקבוצה היהודית או מהחיבור הלא מובן מאליו… ובכן, גם שם טעיתי. כולם הגיעו עם חששות, אבל גם עם רצון עז להכיר. בזמן המועט שהיה להכיר הצלחנו ללמוד לספור בערבית ואמהרית, לרקוד דבקה ולעשות צמות ובעיקר באמת להבין שה”אחר” ה”מאיים” יכול להיות כמוני, ולרצות את אותם דברים כמוני ובעצם לא להיות כמו ה”אחר” ה”שונה”, אלא ממש דומה, אפילו מזכיר חבר. ואולי בעתיד אפילו שותף.
תודה לכל בנות ובני הנוער שלקחו חלק בסמינר, אתם גאווה גדולה, תאמינו בעצמכן.ם!