מאת: רואן בשאראת – רכזת הפרויקט
זה היה יום רגיל בו נסעתי לבית ספר אורט גאולה בתל אביב לפגישת סיכום לאחר שערכנו בבית הספר פיילוט של ארבע סדנאות בכיתה מעורבת שבה תלמידים פלסטינים ויהודים ואף נער מהגר מחוף השנהב. נפגשתי עם רכזת כישורי חיים ומנהל בית הספר בכדי לסכם את התהליך החינוכי שעברו התלמידים ולהעריך את שיתוף הפעולה. את מערך הסדנאות העבירו שני מנחים: ספיר ונזאר בשתי השפות ערבית ועברית. לאורך המפגשים נכחתי וצפיתי מהצד וזה הרגיש כמו לשבת מול מסך הטלויזיה ומדי פעם להיכנס לתוכו ולעזור לעורכים.
התלמידים חוו במהלך הפעילות טלטלה עצומה של רגשות, כעסים, פחדים, אבל גם הפגינו פתיחות גדולה לשינוי ולחשיבה מחדש על הדברים. במפגש הראשון אמרה לנו הרכזת: “למה השפה הערבית נוכחת? הערבים צריכים לתרגם את עצמם או לדבר בעברית, כי זו השפה הרשמית בבית ספרנו.” שמענו דברים דומים גם מהתלמידים היהודים שבכיתה. כיום, לאחר סיום התהליך, ראינו בבירור את השינוי בגישה כאשר הרכזת אמרה בשיחת ההערכה: “אני מבינה שהערבים צריכים להמשיך לדבר בערבית, זה חשוב להם מאוד, זו שפת האם שלהם. אני כמורה צריכה ללמוד ערבית”.
עוד יותר מרגש היה השינוי שחשתי בקרב בני הנוער. בשאלונים לסיכום המערך הם כתבו:”אני רוצה ללמוד להיות פחות גזען”, “אני לא רוצה שמה שיש במציאות בחוץ יחזור על עצמו בכיתה”, “צריך להילחם באי שיוויון ובאפליה שיש”. הרגשתי שהם התחילו לחשוב איך לקחת אחריות ולנסות לשנות את המציאות.
בסוף פגישת הסיכום, המנהל אמר: “מצאתי בסדאקה רעות שותף וכתובת. חשבתם שנכנסתם אלינו למשהו חד פעמי אבל אני מבחינתי מצאנו שותפים לטווח הרחוק”. במהלך השיחה אף ביקש המנהל מאיתנו עזרה בחשיבה על ובתכנון טקס אלטרנטיבי ליום הזיכרון ביחד עם הצוות החינוכי.
