מאת: ראג’אא נאטור ונטלי לוי
במציאות הפוליטית הסבוכה בה אנחנו חיים, שותפות יהודית פלסטינית נתפסת בדיונית, בלתי אפשרית, כאילו מגיעה מהחלל החיצון. לכן, בסמינר הזה בחרנו להראות משתתפי ג’מיני כיצד מתקיימת שותפות בפועל בזירות שונות – במערכת חינוך, וביישוב ומגורים משותפים.
שיחה עם חאתם מטר ראש ועד הורים בבית ספר הדו לשוני בירושלים
שני המודלים של השותפויות אליהם נחשפנו – הן בבית הספר הדו לשוני בירושלים, והן בישוב נווה שלום, רחוקים מלהיות אידיליה. שותפות מתחילה בדרך כלל מחזון, ממוטיבציות חיוביות ומרצון לשנות ולאתגר את ההפרדה, אך נתקלת בקשיים רבים, צפויים ובלתי צפויים, הנובעים מלוגיקת ההפרדה השולטת במציאות הישראלית, מהמקום אותו תופסות הזהויות הלאומיות בתודעתנו, באופן שהוא לעיתים לא מודע.
שותפות לפיכך נבחרת כל יום מחדש, היא אינה נותרת בגדר רעיון, והיא מלווה בפרקטיקה בלתי פוסקת, בחשיבה ובתרגומה המוחשי והמעשי בחיים. מן הצד השני, היא מעוררת השראה, נותנת כוחות, ומסייעת למשתתפים, יהודית ופלסטינים, להבין את כוחה ויתרונותיה על אף האתגרים הגלומים בה.
אחד מהמשתתפים מקבוצת תל אביב, כתב לנציגי נווה שלום לאחר הסמינר – “מעבר לתחושת התקווה, והאמונה המחודשת שנטעתם בנו, שמחנו לראות שיש מקום כמו שלכם, שלא צריכים להיות אנשים ״הזויים״ יותר מדי בשביל לחיות יחד ולבנות שותפות. שותפות הייתה המילה שהובילה את הסמינר שלנו – איך עושים את זה, איך חושבים את זה, ואיך מסתדרים גם בצדדים הכואבים, ואל מול הנושאים הגדולים.
המשתתפים דנים במודלים אפשריים של שותפות דו לאומית
