ב 3.1.14 התקיים מפגש תנועתי שבו לקחו חלק 35 סטודנטים ממכללת אחוה, בית ברל ומאוניברסיטת ת”א המשתתפים בפרויקט ג’מיני, הם סיירו ביפו ונפגשו עם פעילים. בעקבות המפגש כתבה יעל צברי, רכזת הפרויקט את רשמיה.
מפתיע כל פעם מחדש מה קורה לנו, פלסטינים ויהודים, כאשר אנו שומעים את הנרטיב הפלסטיני ללא הנרטיב היהודי. ביום התנועתי שהתקיים בתחילת חודש ינואר כאשר סטודנטים מפרויקט ג’מיני הגיעו לסיור ביפו זה קרה. סטודנטים ישבו יחד, שמעו את הסיפורים והייתה תחושה שמשהו אינו כשורה.
הרוחות סערו והדיונים התלהטו: באמת הייתה פה עיר פלסטינית מפוארת? אך יכול להיות שמספרים לנו רק את הנרטיב הפלסטיני? אך יכול להיות שהפלסטינים לא ידעו ב-1948 מה זה גטו? באמת שמו בגטו את תושבי עג’מי? ומה עם כל הפלסטינים שחיים פה מאז? האם הנכבה של יפו באמת נוכחת ומשפיעה גם 70 שנה אחרי?
המון שאלות אודות סיפור שעדיין מושתק ולפי תגובות הסטודנטיותים עדיין צריך אומץ כדי לספר אותו. רוב המשתתפותים (בני 20 ומעלה), לא ידעו מה קרה לפני ואחרי 1948, והנרטיב היהודי הידוע והמסופר היה חסר להם, כאילו בלעדיו אם נספר רק את הנרטיב הפלסטיני יקרה לנו משהו נורא. מה שהיה ברור הוא שהחיים של התושבים הפלסטינים בעיר עדיין מושפעים רבות ממה שקרה לפני, בזמן ואחרי 1948. בדרך כלל מתמקדים בגירוש שעשו היהודים לפלסטינים ב-1948 מה שמחמיץ את התרבות והמסחר שהיו סמלה של יפו המשגשגת לפני ואת השנים של ההתמודדות עם השברון הגדול של החיים האלה. היסטוריה תרבותית עשירה ומחיקת זהות מתמשכת מביאות צעירות וצעירים פלסטינים רבים לשאול מה היה לפני 1948, ולשנות את מה שקורה מאז שנות ה-50 לפלסטינים בעיר. 1948 היא לא נקודת האפס בסיפור של היהודים וגם לא של הפלסטינים והיא גם לא נקודת הסיום של הסיפור. אך משום מה, לא רלוונטי לשמוע מה היה לפני היהודים ומפחיד להקשיב למה שקורה עכשיו לפלסטינים. האוזן של כולנו , שרגילה לשמוע על הקיום הפלסטיני בעיקר בחיבור ההיסטורי בין הקמת מדינה יהודית לגירוש מתקשה. אבל אנחנו כולנו כאן, 2014. שינוי מתרחש רק עם רצון להפנים לתוכנו את הסיפור של האחר, כל אחר; פלסטיני, מזרחי או אשה. רק ככה אפשר להיות רגישים למה שקורה סביבנו וליצור חברה שפתוחה יותר לשמוע את הסיפורים השונים שלנו שמרכיבים היום את המקום הזה. רק אז נוכל לחשוב בלי פחד ומתוך רצון- אם אני הייתי פלסטינית היום הייתי מרוצה מהמצב הנוכחי?
