על קו התפר בין המרכז לנגב, במקום בו פריפריות פלסטיניות ויהודיות נפגשות נמצאת מכללת אחוה. כמרחב דו לאומי פריפריאלי, היינו מצפים שהמאבק נגד מתווה פרוור- בגין ונגד האפליה של התושבים היהודים והערבים כאחד יהוו בסיס לשיתוף פעולה. יחד עם זאת, מציאות זו של אפליה ונישול שמעצבת את חייהם של הסטודנטים, עדיין לא מהווה מניע לפעול יחד, כי אין יחד. הם חולקים את הקפטריה ואת כיתות הלימוד, אך שנים של מערכות חינוך מופרדות ושל דמוניזציה מייצרות ניכור ופחד. ההפרדה התמסדה ויצרה מציאות בה קשה למצוא סיבה לדבר אחד עם השני, לשאול ולהבין, ואפילו אם יש אינטרס משותף קשה לזהותו.
החודש פתחנו במכללת אחוה בפעם הראשונה קבוצה במסגרת פרויקט ג’מיני שמפעיל קבוצות דו לאומית של סטודנטים בקמפוסים (בשיתוף פעולה עם ה- CRS ובמימון ה-USAID ) . כבר במפגש הראשון סוגיית הנתק בין הסטודנטים היהודים והפלסטינים עלתה, משתתפת יהודייה אמרה: “בהפסקות אני תמיד אגש לחבר’ה יהודים שיושבים יחד בחצר ולעולם לא לקבוצה ערבית, אני לא יודעת איך לפנות אליהן.” ומשתתפת פלסטינית אמרה: “ המצב גרוע מאוד יש הפרדה חזקה בין יהודים לערבים”. 
לכל משתתפי הקבוצה ברור שחייבים לשנות את המציאות. 100 סטודנטים וסטודנטיות רצו מאוד להצטרף לפרויקט, מהם נבחרו 20 משתתפים. בג’מני אנו פועלים לבנות שותפות במקום בו יש הפרדה, לקדם דיאלוג במקום בו יש השתקה, ליצור סולידריות בין אנשים שרואים את קיומם ומאבקיהם כנפרדים ולתמוך בהקמתה של קבוצת פעילים שתקדם יחד אלטרנטיבה פוליטית וחברתית בקמפוס.