בחברה הפלסטינית יש הרבה מה לשנות בנושאי נשים, דת ומגדר ודרך העבודה עם בני הנוער אני מרגישה שאני עושה שינוי בחברה שלי. מהמקום הזה גם צמחה היוזמה של קבוצת הנשים “אינפתאח ואינשראח” שהיא קבוצה בפייסבוק שמיועדת לפעילות פלסטינית פמיניסטית.”
“הרגשתי שאין לי מקום בתוך השיח הפימנסטי הישראלי, רציתי מקום, מרחב ופלטופורמה שהיא פלסטינית בשפתה ובשיח שלה, ואז הקמתי את הקבוצה הזו ביחד עם חברה אחרת מסדאקה רעות”.

במהלך השירות הלאומי יצאה למשלחת בשוויץ עם צעירים יהודים ופלסטינים, ובה פגשה צעירים מאזורי סכסוך אחרים – בריטים וצפון אירים, שוויץ. ‘הדבר הכי מדהים שקרה שם הוא שבשנייה שהגענו לא התחלקנו לפי אזורי סכסוך, או לפי קבוצות חברתיות, אלא לאירופאים ומזרח תיכונים, האנשים שהרגשנו הכי קרובים אליהם היו הפלסטינים’. מהבחינה הזו אני יכולה לומר שסדאקה רעות הכינה אותי נפשית להקשיב. בסדאקה רעות קיבלתי חופש ביטוי, נפתחתי לדברים שלא הכרתי. וגם אם לא הסכמתי לדברים שאמרו לי, הצלחתי להקשיב. לפעמים כשאת שומעת משהו שאת לא מסכימה איתו, את נאטמת, לא מנסה להבין למה. בעקבות הפעילות שלי בסדאקה רעות, אני מנסה להבין.

מייסר עאמר, בת 18 מכפר קאסם, תלמידה בבית ספר תיכון כיתה י”ב, נבחרה כראש מועצת התלמידים בביה”ס וסגנית ראש המועצה במועצת התלמידים העירונית. מייסר השתתפה בתוכנית סדאקה רעות כשהייתה בת 15 והיא מספרת:
“לפני שהצטרפתי לקבוצה הייתי ביישנית, היו לי הרבה מחסומים וקשיים שהייתי צריכה להתמודד איתם בקהילה שלי, מעצם היותי ילדה עם עור שחור. לאורך זמן ובמשך שלוש השנים בקבוצה צמחתי, התבגרתי ונהייתי מודעת יותר למה שקורה סביבי. הפכתי לאדם עם אישיות חזקה וחברתית, ורכשתי כישורי מנהיגות, יוזמה, קבלת החלטות וראייה לטווח רחוק. פיתחתי אישיות עצמאית וכיום אני יודעת מה אני רוצה. אני חולמת לשנות את החברה לטובה ומקווה להצליח בכך.

ענבל סטודנטית בשנות ה-20, חיה בשכונת התקווה בתל אביב ובימים אלה לומדת לקראת תואר שני בבלשנות. ביומיום שלה עובדת בחברת סטארטאפ ועוסקת בעבודה קהילתית.

ענבל הצטרפה בשנת 2013 לקבוצת דיאלוג ועשייה דו לאומית סטודנטיאלית של סדאקה רעות מתוך רצון לקחת אחריות על המציאות ולפעול בתוך קמפוס אוניברסיטת תל-אביב. ענבל ביחד עם אחרים מהקבוצה החליטו להמשיך את הפעילות שלהם בצורה עצמאית עוד שנה בקמפוס. העניין של האפשרויות לחיבור בין מאבקם של קבוצות מדוכאות עניין והעסיק את הקבוצה רבות. במסגרת זו, ערכה הקבוצה ערב באוניברסיטה שבו הוקרן הסרט “הפנתרים השחורים מדברים” ודיברו שולה קשת ורמי יונס.

כמי שנושאת זהויות פריוולגיות, לפני ההיכרות עם סדאקה רעות לא הייתי חשופה לתפיסת העולם הזו. תמיד תמכתי בשלום, אך לא ראיתי את מחיר הכיבוש, ידעתי שערבים/יות חיים לצידי, אך לא הכרתי אותם/ן. כך, עצם ההיכרות, הדיונים והחברות עם אנשים ונשים יהודיות וערביות חשפו בפניי עולם שלם של מורכבויות, של עמדות ואמונות אחרות מאלו שהכרתי. אלו ערערו את כל מה שידעתי, ולאחר מכן גיבשתי שוב עמדות, היה זה החינוך המשמעותי ביותר שקיבלתי בחיי.

” הפעילות בסדאקה רעות ערערה לי כל מיני אמונות לא מבוססות, פתחה לי אופנים חדשים של מחשבה, הכירה לי רב-גוניות של עמדות שלא הכרתי קודם. היא גם הכירה לי הרבה אנשים טובים, חברים חדשים, שכנראה אף פעם לא הייתי מגיע להכיר אחרת. סדאקה רעות בשבילי היא אי של שפיות וטוב בכל הבלגן הזה – אני יודע שזה עלול להישמע רגשני ונסחף, אבל באמאשלי זו האמת :)”

אור, בן 25, סטודנט לפילוסופיה וספרות ממודיעין, השתתף בקבוצה דו לאומית והתמחה בהנחיית קבוצות בסדאקה רעות בין השנים 2012-2014.
בסדאקה רעות למדתי כיצד באמצעות דיאלוג ניתן לצמצם את הפערים בין הקבוצות בחברה. למדתי שניתן להביא לידי שינוי המציאות רק באמצעות שינוי תודעתי הנובע משיח והיכרות.
“היום אני ממשיך לפעול על פי תובנה זו במרכז לקהילה האפריקאית בירושלים ומנסה ליצור שיח בין מהגרים אפריקאים החיים בירושלים ושכניהם הישראלים הותיקים. היום אני חי ופועל תוך תקווה ואמונה שדיאלוג יכול לשנות את המציאות שלנו ואני מודה לסדאקה רעות על כך שעזרו לי לראות זאת. “

מחמד מוגרבי (שירה), אנבר סייטיברגימוב (שירה וכלי הקשה), יהונתן דיין (בס), יונתן קונדה (שירה וגיטרה), מוטי בן ברוך (תופים), מוחמד אגואני (שירה), לונא אבו נסאר (שירה וגיטרה), ליבה נאמן (כינור ושירה) ונטע וינר (שירה ואקורדיון), התחברו לקולקטיב היפ־הופ אחרי שהכירו בשנת 2006 במקלט ציבורי בשכונת עג’מי ביפו, בפעילות משותפת של “סדאקה־רעות”, תנועת נוער המקדמת שותפות צעירים ערבית־יהודית. חלקם הדריכו, חלקם היו חניכים, כולם אהבו מוזיקה. עד מהרה יצא שמעם בקרב פעילי דו־קיום ושלום, ובהמשך בקרב סצינת ההיפ־הופ. הם סומנו כהרכב ייחודי, בעיקר משום שהמוזיקה הבועטת שלהם משלבת בין ארבע השפות המדוברות בעג’מי: עברית, ערבית, אנגלית, ורוסית. אטרקציה רב־תרבותית, רב־לשונית, רבת פעלים.

סאלח בן 40, עורך דין בתחום זכויות האדם, פעיל ברשימת “תקדום ומוסאווא” (הקידמה והשוויון) ברמלה ובמגוון מסגרות לשינוי חברתי. בין מאבקיו המשפטיים החשובים היא עתירה לבית המשפט המרכזי בלוד שקראה לביטול חובת הגיוס הצבאי כתנאי בסיסי לפניה למשרות בנמלי התעופה בישראל, בנוסף לדרישה להטלת קנסות כספיים על החברה בגין הצבת תנאים מכשילים לערבים שמגישים מועמדות לעבודה אצלם. כמו כן, סאלח פעל למען ייצוג יחסי וראוי בוועדות הממונות בעירית לוד, שבה אין ייצוג של פלסטינים, על אף שאחוזם בעיר עומד על 30%, ונשים אינן מיוצגת בה כלל.

בסוף שנות השלושים לחייה ואם לאור בן החמש. ממקימות המגמה לצדק חברתי במסלול היסודי בסמינר הקיבוצים, ומרצה שם בתכנית לחינוך לצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום. לצד זאת היא מלמדת לתואר שני בשינוי חברתי במכללה לחברה ואומניות בנתניה ובמוסדות אקדמיים שונים בארץ ובעולם. כמו כן, גל הנחתה קבוצות קונפליקט במגוון ארגונים לאורך השנים. בדוקטורט שלה כתבה על ניתוח מגדרי לדיאלוג יהודי פלסטיני. היא פעילה פוליטית ומתנדבת ב- CEC מרכז ללימוד פליטים ומהגרי עבודה בדרום תל אביב ומכהנת כחברה בועד המנהל באמנסטי.

בן 28, חי בשכונת שפירא בתל אביב, ועובד כצלם עיתונות. ממקימי קולקטיב הצילום אקטיב סטילס. חברי אקטיב סטילס מעורבים ומסקרים באופן אינטנסיבי מאבקים רבים – גם מאבקים חברתיים ופוליטיים בתוך ישראל וגם את המאבק העממי נגד הגדר בגדה המערבית. אורן מספר על ההקמה ודרך זה גם על הייחודיות של אקטיב סטילס: “נפגשנו ב- 2005 בהפגנות בבלעין. הגענו כדי לצלם כי תמכנו במאבק, לא הגענו לשם בתור צלמי עיתונות שנשלחו על ידי מישהו לשם”. עוד הוא מוסיף שחברי הקולקטיב רואים את עצמם כשותפים לכל המאבקים שהם מסקרים.

בסוף שנות השלושים לחייו, אב לשני ילדים, גדל בפתח תקווה ועבר לחיפה כשהיה פעיל בסדאקה-רעות, שם הוא חי כיום. עמית עובד בעלם עם אוכלוסיות רב תרבותיות ורב אתניות, מזה שלוש שנים, מלווה נוער במצבי סיכון ואחראי על הכשרה וליווי של מתנדבים. בנוסף הוא גם פעיל ביוזמה להקמת בית הספר הדו לשוני בחיפה.
בשנות ה-80 השתתף עמית בקבוצת נוער של סדאקה רעות ביפו. ב- 1993 הצטרף לשנת שירות ואז נהיה מעורב יותר בנעשה בתנועה. לאחר מכן הוא הקים “קומונת המשך” בחיפה בניסיון למסד את העבודה עם בוגרים ולייצר מדריכים לעתיד. בשנים 1997 עד 2000 מילא כמה תפקידים בעמותה.