אם רק נדע לדבר

אם רק נדע לדבר

מאת: אוראל מהצרי-לב, משתתף בקבוצת הסטודנטים במכללת אחווה 2015-16

“הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא הגישה שלכם לגבי הבעיה” (ג’וני דפ)

המשפט הזה אומר המון על החוויה שעברתי בסמינר הסטודנטים שנערך בנווה-שלום בתחילת אפריל. אל הסמינר הגעתי עם הרבה חששות, כעסים, אטימות ובלי רצון להקשיב לצד הערבי. עד הסמינר הקבוצה התחלקה לשניים –אנחנו היהודים היינו מעורבבים בתוך עצמנו, ומצד שני הערבים מעורבבים בתוך עצמם. לאורך המפגשים בסדאקה רעות למדנו להכיר את הצד השני ולא לחשוש ממנו, למדנו לשאול שאלות – גם אם הן לא הכי נעימות ונוחות לשני הצדדים.

לצערי הגדול חונכתי בבית שצריך להיזהר ברחוב מערבים כי “הם עושים פיגועים”, וככה נוצר מצב ששנאתי כל ערבי שחי על פני האדמה. עם השנים הגישה בבית השתנתה, כאשר אימא שלי שעובדת בבית חולים קפלן התחילה לטפל בערבים שהגיעו מעזה כדי לקבל טיפול, אך אני לא הסכמתי לשמוע את הצד הזה – שגם הערבים הם בני אדם כמוני ולא כולם רוצים לפגוע בנו. מסתבר שגם הצד השני לא חושב ככה כי מחנכים אותם בעזה בדיוק כמו אותנו.

סדאקה-רעות

הסמינר לווה בהתחלה בהמון אטימות גם מצד היהודים וגם מצד הערבים בקבוצה.  לא ישבנו ביחד, לא דיברנו אחד עם השני ובעיקר לא הקשבנו, אלא האשמנו אחד את השני במצב הזה. אבל ביום השני נוצרה מן הרגשה של חלום בלתי מוסבר, שכן אפשר לדבר, כן אפשר להוריד את כל המגננות ולחיות ביחד כשני עמים וחברים. לשני הצדדים, בעיקר לצד היהודי, יש המון ללמוד על קבלת האחר, לדעת לוותר על הדעות הקדומות שדבקו בנו ובעיקר על השנאה הזאת שיש בנו.

לאחר הסמינר הגישה שלי כלפי הערבים במדינה השתנתה ואני בטוח ששני העמים יכולים לחיות ביחד באותה אדמה, בלי שנאה או פגיעה תמידית משני הצדדים, אם רק נדע לדבר. כדי שהמצב שאנחנו חיים בו ישתנה אנחנו צריכים ללמוד לקבל את האחר, לבטל את הדעות הקדומות שחונכנו אליהם. אך השינוי צריך להגיע גם מנבחרי הציבור שלנו, המהווים דמות בולטת וחשובה בחברה שבה אנחנו חיים. אני מקווה שבתור קבוצה נצליח לגרום לשינוי המיוחל כי רק אנחנו יכולים להביא לסיום הסכסוך המיותר והארוך הזה.

רק עם רצון אמיתי של שתי הצדדים נוכל ביחד לשנות את הפחד והשנאה שדבקו בנו.

סמינר סטודנטים סדאקה רעות